תסתכלו על הילדים שלכם, הם אינטואיטיבית נולדים עם רצון לתנועה. כבר כתינוקות – הם מחפשים להיות בתנועה. בגיל הרך הם ירצו לרוץ לפנינו, יקפצו על איזה משהו שנראה למבוגרים כמו עוד אובייקט סתמי במרחב וידלגו להם סתם כך. למרבה האירוניה, לפעמים דווקא אנחנו המבוגרים באופן לא מודע עוצרים אותם – "תיזהרי לא ליפול, לא לטפס על זה".
היום אני רוצה לדבר אתכם על תנועה – אחד מ-10 עקרונות העל שגיבשתי לתכנון אדריכלי לילדי העתיד. נדבר על הקשר בין תנועה לנפש של הילדים שלנו, על החשיבות של מוטוריקה ותנועתיות כבר בגיל הרך ונבין איך באמצעות 2 עקרונות אדריכליים אפשר לעודד תנועתיות בכל תכנון אדריכלי לילדים – בין אם מדובר בבית ספר, גן ילדים ואפילו בחדר הילדים בבית שלכם.
תכנון אדריכלי לילדים שמעודד ילדים להיות בתנועה
כשאני ניגשת לפרויקט אני מכניסה את הנושא של התנועתית לתוך התכנון עוד בסקציות הראשונות. ומה עם הילדים עצמם? אם היינו שואלים אותם מה מבין האפשרויות של תנועה שיש בתכנון אדריכלי הם מעדיפים, כנראה שהם היו מציעים להתגלש מגג בית הספר לחצר או מקומה לקומה, בקשה שחזרה על עצמה מילדים רבים במסגרת פרויקטים שתכננתי יחד איתם.
אז כן, אם שאלתם את עצמכם אם זו בקשה אפשרית, זה אכן אפשרי. תנועה אכן יכולה להיות בתכנון מגלשות מקומה לקומה כמו בגן הילדים שסיקרתי בראיון עם מרטין קולבאוור בוינה, או כמו שיש בבית ספר בונקובר וגם כפי שניסו לעשות ממש כאן בארץ בבבית ספר עתלית (ספוליר: המגלשה הזו בסוף לא בוצעה בגלל חששות בטיחות, ביטוח ובעיות בירוקרטיות שאולי היו מספקות לאפשרים קישון ז"ל עלילה לסרט המשך לתעלת בלאומליך).
אין ילד שלא ישמח למגלשה מקומה לקומה בגן הילדים או בבית הספר שלו, אפילו בחדר השינה שתכננתי לפושטקים שלי – מיטת הקומותיים שלהם כוללת גם מגלשה כמו שהם רצו. אבל כדי לייצר תנועתיות אנחנו לא חייבים בהכרח להרחיק לכת לתכנן מגלשות בכל מרחב, אפשר לעודד תנועתיות בכל מרחב בקלות.
המפתח הוא שמירה על 2 העקרונות הבאים:
- כשיש לאותו מרחב יש כמה כניסות ויציאות – זה בהכרח יעודד ילדים להיכנס ולצאת. זה קורה בחדר ילדים שמתוכנן עם 2 דלתות, זה קורה כשיש כמה כניסות ויציאות לבית שהתנועה ביניהם מייצרת תנועה מעגלית וגם בגני ילדים, בבתי ספר ובכל מרחב שיש אליו כמה כניסות ויציאות, רצוי שיהיו בגבהים וגדלים שונים. ילדים חושבים אחרת מאיתנו המבוגרים וטוב שכך. כשילדים מזהים כמה כניסות ויציאות מבחינתם זה סוג של משחק, הם יירצו להיכנס ולצאת ושוב להיכנס ושוב לצאת. שימו לב לעיקרון הזה בפעם הבאה שאתם נמצאים עם הילדים שלכם במרחב עם יותר מכיוון כניסה ויציאה אחד למרחב.
- עקרון השני שיעודד ילדים להיות בתנועה הוא הפרשי מפלסים. שמתם לב שכשאתם הולכים עם הילדים ברחוב ונתקלים לפעמים במשהו שמבחינתכם הוא סתם אובייקט במרחב, ילדים יתפסו עליו? זה יכול להיות מחסום חניה שהוא כיפת בטון בגובה 35 ס"מ. מבחינתנו זה מחסום חניה, מבחינת הילדים זה משהו עגול שכיף לטפס ולקפוץ ממנו.
כשיש הפרשי מפלסים – בין אם אלו אובייקטיבים על הרצפה, טריבונות ישיבה, במה או כל אלמנט שניתן לקפוץ או לטפס עליו – ילדים אינטואיטיבית ייצרו את התנועה בעצמם.
אחת הדרכים לעודד תינוקות שלומדים לזחול לשפר את המוטוריקה שלהם היא לתת להם משטח מאתגר יותר לזחול עליו. משטח שאפשר להיאחז בו מניע אותם לתנועה, מעורר את החושים שלהם ומחזק את השרירים שלהם. כמו למשל המשטח הזה שהוא פיתוח ישראלי מתוחכם למשטח זחילה.
*************************
איך תנועה מעצבת את הנפש של ילדינו?
נפגשתי עם ד"ר הילה שרון דוד בחדר הטיפולים שלה שיושב בבניין יפיפה משנות ה-30 בסגנון הבינלאומי(באוהאוס), על אחת אחת השדרות היפות בתל-אביב. נפגשנו כדי לדבר על הקשר בין פסיכולוגיה, תנועה ותכנון אדריכלי לילדים ובעיקר כדי להבין עד כמה תנועה היא מרכיב חיוני באיכות החיים של הילדים שלנו.
שרון דוד היא פסיכולוגית חברתית, מדריכת הורים ומומוחית בפסיכולוגיית ספורט ופעילות גופנית. כשהייתה בת 19, משבר אישי שעברה במהלך השירות הצבאי חשף אותה לריפוי העוצמתי שבפעילות גופנית וכיום היא חוקרת ומייעצת בפסיכולוגיית ספורט ואימון במספר מוסדות אקדמיים בישראל ומעניקה ייעוץ לחברות וארגונים בארץ ובעולם לקידום בריאות נפשית דרך ספורט. בתהליכי הטיפול שלה היא משלבת בין פעילות גופנית לכלים מנטאליים רגשיים בכדי להאיץ תהליכי ריפוי ושיפור באיכות החיים.
הילה, את מדברת הרבה על החשיבות של תנועה. למה תנועה כל כך חשובה לנו בעצם?
תנועה היא הבסיס לחיים. כשאנחנו בתנועה, אנחנו מניעים תהליכים נפשיים. הגוף והנפש שלנו מחוברים – זו לא קלישאה, אלא עובדה מבוססת מחקרית. תנועה משפיעה על תהליכים מוחיים ורגשיים, ולכן היא כלי מרכזי בטיפול.
מה המשמעות של תנועה כשזה מגיע לטיפול בילדים ובני נוער?
ילדים מחוברים לגוף שלהם באופן טבעי. למשל, אם ילד נכנס לחדר מיד חולץ נעליים – הוא קשוב לצורך של הגוף שלו. בטיפול, אני יוצרת סביבה שמאפשרת ביטוי דרך הגוף, עם מזרני יוגה וכריות, תרגילי שיווי משקל ויציבה. זהו כלי משמעותי עבורי להבנה של רגשות הילדים.
כלומר, הטיפול שלך משלב גם שיחה וגם תנועה?
בהחלט. השיח עוזר לנו להבין ולהגדיר את הרגשות, אבל התנועה מאפשרת לגוף לספר את הסיפור שלו.
באילו גילאים את מטפלת ומה ההבדל בין שלבי ההתפתחות השונים בטיפול?
אני עובדת עם ילדים מגיל 10, בני נוער, וגם צעירים אחרי צבא. כל שלב מביא אתגרים שונים – מגיל ההתבגרות שבו נבנית הזהות האישית ועד חיילים משוחררים שמתמודדים עם חוויות הצבא. בנוסף, אני עובדת עם אימהות אחרי לידה, המסייעות לעצמן למצוא איזון מחודש.
אני חושבת שאנחנו שואלים את עצמנו כהורים, איך אפשר לדעת שהילד שלי זקוק לטיפול? ואיך בוחרים מטפל מתאים?
עד גיל 6, העבודה היא בעיקר עם ההורים, כי הילד חווה את העולם דרכם. בגילאים מבוגרים יותר, כשילד מבטא קשיים רגשיים או התנהגותיים מתמשכים, מומלץ לפנות לייעוץ. בחירת מטפל תלויה בצרכים – פסיכולוג קליני, טיפול בתנועה, ליווי התפתחותי – כל שיטה מספקת מענה שונה.
איך את רואה את הקשר בין תנועה לבין התמודדות עם לחץ, במיוחד בתקופה מאתגרת כמו מלחמה?
בתקופה של חוסר ודאות, קל להרגיש מוצפים. לכן חשוב למצוא דרכים פשוטות לשלב תנועה ביום-יום, בלי שזה יהפוך לעומס נוסף. למשל, פיתוח מודעות גופנית באמצעות שאלות כמו "מה קורה בגוף שלי עכשיו?" מאפשר להתחבר לצרכים שלנו ולהגיב בהתאם
איך אפשר לפתח מודעות גוף אצל ילדים?
קודם כל, לדבר איתם על זה. לשאול אותם "איך הגוף מרגיש עכשיו?" ולעזור להם לזהות תחושות פיזיות. אחת השיטות היעילות היא "סריקת גוף" – מעבר על איברי הגוף ושאילת שאלות כמו "מה אומרות כפות הרגליים עכשיו?", זה מחזק את הקשר בין הגוף לנפש ומאפשר הבנה עצמית עמוקה יותר.
איך מעודדים בני נוער להכניס תנועה לחיי היום-יום שלהם?
דוגמה אישית היא המפתח. אם הורה מציע לילד לצאת לריצה, לרוב זה יתקל בהתנגדות. אבל אם הילד רואה את ההורה נהנה מתנועה כחלק משגרת החיים שלו, יש סיכוי גבוה יותר שהוא ירצה להצטרף.
דימוי גוף הוא נושא משמעותי מאוד בגיל ההתבגרות. איך ניתן לגשת אליו נכון?
אסור להעיר על המשקל של בני נוער. הם מודעים לכך יותר מכולם. במקום זה, אפשר לשאול אותם אם הם רוצים עזרה ואיך ניתן לתמוך בהם. מעבר לכך, חשוב לשים לב למה אנחנו משדרים – האם אנחנו מתמקדים במראה החיצוני, או מחמיאים להם גם על תכונות אחרות? האם הדגש שאנחנו שמים עליו הוא רק על כמה את/ה יפה או שאני מפנה את תשומת ליבם לב גם לתכונות כמו למשל טוב לב או יצירתיות?
איך הורים יכולים לטפח מודעות גוף בריאה אצל ילדיהם?
הכל מתחיל מהקשבה לילד ומתן תוקף לתחושות שלו. אם ילד נופל, במקום להגיד "נו, לא נורא", עדיף לומר "אני רואה שנפלת, זה בטח לא נעים". זה מאפשר לו לזהות את רגשותיו ולהבין שהם לגיטימיים. ככל שילדים ירגישו שמקשיבים להם ומבינים אותם, הם יפתחו ביטחון עצמי וחיבור בריא לעצמם.
מעניין אותי איך את כפסיכולוגית רואה את הקשר בין אדריכלות לתנועה ולתפיסה גופנית?
הסביבה הפיזית משפיעה ישירות על ההתנהגות שלנו. ילדים מגיבים באופן טבעי למרחבים שמעודדים תנועה – אם יש מרחב פתוח, הם ירוצו ויקפצו. לעומת זאת, אם יש מסגרת נוקשה מדי, זה יכול להגביל את החופש התנועתי שלהם. לכן, חשיבה אדריכלית על מרחבים מותאמים יכולה לעזור לילדים להתחבר יותר לגוף שלהם.
מנקודת המבט שלי כאדריכלית, בעולם שהולך ומתמלא בבניינים, חלונות גבוהים ומרחבים מוגדרים מראש, אני שואלת את עצמי מה קורה לחיבור הטבעי של הילדים לתנועה ולטבע?
אני גדלתי גם בארץ וגם באנגליה. ליד בית הספר שלנו בלונדון היה שדה ענק שהיינו יוצאים אליו לשיעורים מסוימים, היינו רצים שם והיו עורכים שם את תחרויות הספורט של בית הספר.
כשהגעתי לישראל, לבית ספר בראשון לציון, הכל היה בטון וחול. כמעט ולא היו מרחבים ירוקים, מלבד הגינה החקלאית של בית הספר שמאוד אהבתי כילדה ולשמחתי קיימת עד היום. אני זוכרת את עצמי מגיעה לבית הספר הזה בכיתב ג ואומרת לעצמי - אין מצב שככה נראה בית ספר בישראל.
איך לדעתך התכנון האדריכלי של גני ילדים ומרחבים ציבוריים יכול לתמוך בהתפתחות בריאה? מה צריך להשתנות בישראל כדי שנראה יותר פעילות גופנית ואורח חיים בריא מגיל הילדות?
אנחנו רוצים לראות הרבה יותר ירוק בעיניים. כמה שיותר ירוק בעיניים. יש על זה הרבה מאוד מחקרים. כמה מקום אנחנו מקדישים לפארקים? אנחנו רק בונים ובונים עוד בניינים, וככל שאנחנו פחות רואים שטח ירוק, אנחנו פוגעים בעצמנו בגוף ובנפש.
למה החיבור לטבע כל כך חשוב להתפתחות ילדים?
אם נסתכל אחורה, בשבטים קדומים, ילדים פיתחו הרבה יותר אוטונומיה, ביטחון עצמי, עצמאות וקשרים חברתיים טובים יותר כשהם היו קרובים לטבע. ככל שאנחנו מוסיפים עוד בניין ועוד בניין, אנחנו מתרחקים מזה.
אני מגדלת את הילדים שלי בתל אביב. מצד אחד אני מאוד אוהבת את העיר, ומצד שני, לגדול בעיר מרחיק אותנו מהדבר הטבעי הזה של להיות במרחבים פתוחים ולתת לגוף לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב."
אני מאוד מתחברת למה שאת אומרת וכאדריכלית אחד שינויים המשמעותיים שאני שמה עליהם דגש בתכנון מרחבים לילדים הוא על גובה החלונות. שהחלונות יהיו נמוכים יותר ויאפשרו לילדים לראות החוצה – לראות טבע.
כשאני מגיעה לגנים ורואה חלונות ענקיים שחוסמים עם ארונות זה מדגיש לי כמה קיימת חוסר מודעות לצורך של ילדים להסתכל מבעד החלונות החוצה.
כשאני ניגשת לתכנון של גן ילדים חדש שנבנה אני מודעת לזה שיש יתרונות תכנוניים לחלונות גבוהים ולפעמים יש אילוצים שנובעים מהתכנון העירוני ומחייבים אותי לתכנן חלונות מגובה מסוים. אבל מבחינתי כשהתב"ע והמגרש מאפשרים את זה, חשוב לי לראות את המרחב מנקודת המבט של הילדים - הגובה שלהם פחות ממטר וודורש גם תכנון של חלונות שיאפשרו לילדים להתסכל החוצה.
מה עוד חשוב בתכנון סביבה שמעודדת תנועה?
ככל שיש יותר פארקים שמזמינים ילדים ויותר מקורות מים כמו ברזיות, אנחנו מנגישים את הפעילות הגופנית ומעודדים תנועה. ככל שאנשים רואים יותר ירוק, בא להם יותר לצאת החוצה.
נקודה נוספת שאנחנו לא נותנים עליה את הדעת היא הרעש. ככל שיותר מגבילים צפירות ויוצרים מרחב שקט ונעים מבחינת סאונד, זה משמעותי. יש לנו רעש חיצוני בערים – תחבורה, בנייה, משאיות זבל, צפירות – שפוגע בנו מאוד, וזה מגובה במחקרים.
מה הגישה שלך לתכנון מרחבים בגיל הרך?
הדבר הכי חשוב הוא להבין את הצורך דרך העיניים של הילד. לעשות יותר תצפיות ואפילו לשאול ילדים מה הם היו רוצים במרחב. להסתכל מה גורם להם הנאה.
ילדים זקוקים לעשייה ולתפקידים. הם צריכים דברים שעוזרים לוויסות חושי – כמו ארגז חול, מים, חומר. אלה דברים שכל כך עוזרים לילדים. גם חשוב לשלב מרחבים ירוקים בתוך הגן, אפילו דרך עציצים, ולהשתמש בחומרים טבעיים.
הילדים אוהבים פעולות כמו לנקות ולבנות. לדוגמה, הבן שלי אוהב לנקות חלונות, אז אני מאפשרת לו. בתוך גני ילדים כדאי לאפשר בנייה, הקמת אוהלים, וליצור מרחבים פתוחים במקום פינות מוגדרות מראש.
האפשרויות האלה שאת מדברת עליהן, הן משהו מאוד חשוב שבא לידי ביטוי כשמתכננים גני ילדים בהתאם לפדגוגיה חדשנית - ברגע שאני מבטלת את כל הפינות המוגדרות – פינת רופא, פינת זה וכו'. מה קורה לגן? אנחנו מקבלים למעשה מרחב רב תכליתי שאפשר לעשות בו מיליון דברים! למה ילדים צריכים פינת רופא? אם הם ירצו לשחק ברופא, הם ישחקו בלי שתהיה פינה מוגדרת.
הדמיון הוא מה שמפתח אותנו, היכולת להמציא דברים ולהיות יצירתיים. לכן, ככל שנותנים לילדים אפשרות לבנות לעצמם את המשחק, זה טוב יותר.
ואם אנחנו לוקחים את העקרונות האלו להורות שלנו, איך זה מתחבר בעינייך לחיי היומיום בבית?
חשוב לשתף את הילדים בפעילויות יומיומיות. להנגיש להם מטבח אמיתי, לתת להם להכניס כלים מהמדיח, להיות מעורבים בהכנת סלט. זה מעצים אותם ומחבר אותם לחיים האמיתיים.
את יודעת הילה, חגית ביליה, הלוא היא לייזה פאנלים הנפלאה מספרת שכשהייתה בת שש, אמא שלה נתנה לה ולאחותה שיר, לבשל לבד כשהאמא הייתה הולכת לשנ"צ. היום זה נשמע מוזר לתת לילדות קטנות לבשל לבד בזמן שאת בשלפטונדה, אבל לייזה מספרת שככה היא למדה לבשל וכשהייתה חיילת בודדת, הבישול העניק לה תחושה של בית.
הרבה מאוד מהדברים שדיברת עליהם מתקשרים לגישות חינוכיות ולנושאים שאני נתקלת בהם בהורות שלי, אני יודעת שגם לך יש שני ילדים ואני בטוחה שאת לומדת הרבה מהילדים שלך. מה המסר העיקרי שהיית רוצה להעביר לקוראים שלנו ולהורים שביניהם?
הכל זה דוגמה אישית. ברגע שאנחנו כהורים עושים החלטות בריאות לא רק בשביל הילדים, אלא באמת בשבילנו, זה עובר הלאה. כשאמא נהנית מספורט ואוכל בריא וגם אבא דואג לעצמו, הילד רואה את זה. כך הרבה יותר קל לבנות משפחה בריאה וחיים בריאים.
*************************
מילות סיכום
במפגש המרתק שלי עם ד"ר הילה שרון דוד, הבנתי עד כמה עמוק הקשר בין תנועה, פסיכולוגיה ואדריכלות בחיי הילדים שלנו. אני יודעת היום יותר מתמיד שמעבר לתכנון פיזי של מרחבים, אדריכלות לילדים היא למעשה תכנון שמאפשר את ההתפתחות הנפשית והרגשית שלהם.
המפגש בין הפרספקטיבה הפסיכולוגית של הילה לגישה האדריכלית שלי חידד לי כמה חיוני לתכנן מרחבים שמעודדים תנועתיות טבעית – בין אם באמצעות הפרשי מפלסים, ריבוי כניסות ויציאות, או שילוב מרחבים ירוקים. כשאנחנו מאפשרים לילדים להיות בתנועה, אנחנו לא רק בונים סביבה פיזית טובה יותר, אלא גם מניחים את היסודות לאיכות חיים מיטבית והתפתחות רגשית בריאה.
