ההיית או חלמתי חלום?
כל-כך חם ולא ברור מתי נוכל לטוס למקום כלשהו בזמן הקרוב. אני מסתכלת על התמונות שלי מהחורף שעבר בניו-יורק והנסיעה הזו נראית רחוקה ממני שנות אור. קשה לדמיין כמה קפוא היה שם, מוזר לראות אנשים מסתובבים בצפיפות בלי מסכות ואיך היה נראה הכל רגע לפני שהעולם עצר מלכת.
תפאורה אורבנית לפני מגיפה
תמיד יש ברקע תפאורה אורבנית מעניינת כלשהי כשמישל ואני נפגשות. כשיש לך מישהי שהיא מן גרסה אמריקאית שלך, שאת יכולה לדבר איתה שעות על-גבי שעות, זה לא באמת משנה איפה אתן נפגשות. ובכל זאת נחמד שיש ברקע עיר שמשלבת אדריכלות, אמנות ואוכל טוב. פעם זו הייתה תל-אביב, עיר ללא הפסקה שמישל לא מפסיקה להתגעגע אליה, פעם פורטלנד – עיר ממזרית שיודעת להכניס לתוכה את הטבע במינונים מדויקים והייתה את הפעם ההיא שמצאנו את עצמנו מסתובבות בסמטאות של עיר עתיקה ומכושפת בפרובנס שבה היה נדמה לנו שאנחנו התיירות היחידות.
וניו-יורק? ניו-יורק היא התפאורה האורבנית המושלמת בעיני לפגישות שלי עם מישל. היא עיר שכל פעם שאני מבקרת בה אני מתאהבת בה מחדש, ובכל זאת משום מה לא הצלחנו למצוא הזדמנות לנסוע אליה יחד שתינו.
עד שסוף סוף, אחרי עשור החלטנו להוציא לפועל את החלום הקטן הזה של שתינו. תכננו את הנסיעה כמעט שנה לפני התפרצות הקורונה ולא ידענו שנהיה בין התיירים האחרונים שמבקרים בה לפני שהיא נסגרת. הכל היה נראה רגיל, הרחובות היו מלאים בתיירים ודבר לא רמז על כך שבעוד שבועיים העיר תתרוקן בגלל מגיפה.
באמצע פברואר 2020, קורונה הייתה עדיין גרסה של מה שכינו 'שפעת עם יחסי ציבור ממש טובים'.
זה לא כל-כך נעים לראות פסל חירות סגור
הצפייה במהדורות החדשות, קצת אחרי שחזרתי לארץ, צבטה לי בלב. היה לי עצוב לשמוע על הכמות הגדולה של הנפטרים והחולים ולראות את כל המקומות שביקרנו בהם שוממים. טיימס סקוור ריקה מאדם, האתר של פסל החירות סגור…. כשלבסוף פתחו את הביקור אליו בסוף יוני, אחרי הגל הראשון, היו בעיקר עיתונאים על המעבורת ומעט מאוד תיירים.
היום ניו יורק של אחרי הקורונה עסוקה כמו רוב העולם בלהתאושש וללקק את הפצעים מהסגר, מהמצב הכלכלי העגום ומההפגנות האלימות שחרבו עסקים רבים בעיר. בשנה שעברה ביקרו בעיר 67 מילון תיירים והצפי היה שהשנה יגיעו יותר. אבל בעיר כל-כך צפופה, שבה התיירות היא אחת הזרזים של הכלכלה המוניציפלית, ריחוק חברתי הוא גלולה מרה, מרה מדי אולי.
האם ניו-יורק תחזור להיות ניו-יורק? אי אפשר באמת לענות על השאלה הזו. ג'יימס אלטושר כתב עליה שהיא מתה לעד. אבל רבים מאמינים שהיא כמו עוף החול. היא התגברה על הפשיעה שהשתוללה ברחובות בשנות ה-70, על אירועי הטרור של ה-11 בספטמבר, על החורבן שהותיר הוריקן סנדי ב- 2012 והיא תתגבר גם על זה.
כמה שירים אפשר לכתוב על אמריקה
אני זוכרת את עצמי מסתובבת ברחובות מנהטן וחושבת לעצמי – מה יש בה? מה יש באווירה ובתכנון האורבני שלה הופך אותה למלכת הכיתה הבלתי מעורערת? למה דווקא היא נחשבת יעד תיירותי כל-כך מבוקש? כי הרי אם מפרקים את האישיות שלה למרכיבים, אי אפשר להבין מה בעצם מה כל-כך הרבה אנשים מוצאים בה?
הסופר האמריקאי ג'ון סטיינבק כתב עליה שהיא עיר מכוערת, מלוכלכת, שהפקקים בה בלתי נסבלים, ומזג האוויר שלה הוא פשוט שערורייה ובכל זאת שאחרי שגרים בה, אף מקום אחר לא טוב מספיק.
זה לא סוד שניו-יורק יודעת להיות עיר האפשרויות הבלתי מוגבלות ואם תחפשו מספיק, היא תצליח להגשים לכם כמעט כל חלום. איך אמר פעם פורטיס – 'הכל אפשר אם משלמים, להיות אפילו אלוהים'…
למישל ולי למשל היה מן חלום קטן כזה, לרקוד עם רקדנים מקצועיים מברודווי, אז מסתבר שיש שם סטודיו לריקוד שאפשר פשוט להגיע לשיעור נסיון אם יש לכם קצת רקע בריקוד ונכונות להביך את עצמכם בפומבי. זו הייתה בהחלט חוויה של פעם בחיים.
השאלה העיקרית שאתם צריכים לשאול את עצמכם בפעם הבאה שאתם נוסעים לניו-יורק היא לא רק מה אתם רוצים לראות אלא איזה חלום תרצו להגשים. איזה דבר אתם נורא אוהבים ולא מוצאים בשום מקום? בניו-יורק כנראה שתמצאו אותו.
המגוון הזה לא היה אפשרי אלמלא האווירה הייחודית של העיר, המשיכה הבלתי מוסברת והחוויה האורבנית שהיא מגלמת. הארכיטקטורה של ניו-יורק משחקת תפקיד חשוב בזהות שלה. הבניינים של ניו-יורק היו רקע של כל-כך הרבה סרטים וסדרות, חלקם צולמו בעיר עצמה ובחלקם האדריכלות של העיר רק הייתה השראה בעוד הצילומים נערכו בערים שהיו רוצות להיות אטרקטיביות כמו אחותן הגדולה. כך, סיינפלד, רוס ורייצ'ל וחברים נוספים נאלצו לכתת את רגליהם לאולפנים בלוס-אנג'לס כדי להעמיד פנים שהם גרים בתפוח הגדול.
גורדי שחקים מסמלים את ניו-יורק עד כדי כך, שאפילו פיגועי ה-11 בספטמבר סימנו כמטרה את הפגיעה בבנייני התאומים משום שאלו נחשבו לאחד מהסממנים של ארה"ב ושל התרבות המערבית כולה.
אבל כשאנחנו מסתכלים על גורדי השחקים של העיר שהיום כל-כך מזוהים איתה, חשוב לזכור שבתחילת המאה ה-20, ניו-יורק לא נראתה כך בכלל.
סקס, שקרים וארט דקו – הסיפור מאחורי קו הרקיע של ניו –יורק
קל לטעות ולחשוב שזהו פשוט סיפור על אדריכלים, אבל בספרה של איין ראנד 'כמעיין המתגבר' שיצא לאור בשנת 1943 טמונים רבדים רבים העוסקים בפילוסופיה, כלכלה ומוסר. לא לחינם הפך לדגלן של תנועות אידאולוגיות רבות, ונותר עד היום שנוי במחלוקת.
הסיפור הזה הוא סיפור שקורה היום בכל העולם, הוא קרה לפני 19 שנה כשהתחלתי את לימודי האדריכלות וגם בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת הזמן בו התרחשה עלילת הספר.
העלילה מציגה בפנינו דמויות של שני אדריכלים צעירים מניו-יורק : פיטר והווארד ומשולש האהבה בינם לבין דומיניק. הסיפור שלהם מסביר את הרקע לעיצוב קו הרקיע של ניו-יורק אבל זהו סיפור שהוא הרבה יותר גדול מאדריכלות ומאדריכלים. זה סיפור על הטבע האנושי, על האחריות האישית שלנו ועל החברה שבה אנחנו חיים. הסיפור הזה רלוונטי יותר מתמיד למציאות שלנו כיום.
למה אני אומרת את זה?
כי אדריכלים ויש שיגידו שגם אנשים באופן כללי, נחלקים לשני סוגים: יש אנשים, כמו הווארד- שמונעים מהצורך שלהם לשנות, שלא מוכנים לקבל את המציאות סביבם כגזרת גורל, שמבינים שיש להם כוח רב בידיים ליצור שינוי לטובה בסביבה שלתוכה נולדו. מנגד, יש את הסוג השני, כמו פיטר – שמונעים רק על-ידי נוחות וכסף, חסרי יצירתיות ומעוף, שאין בהם עקרונות משל עצמם ובמקרה של פיטר משמשים בהמשך הקריירה האדריכלית שלהם בובה על חוט של הון, פוליטיקה וכוח. רק שהווארד מאבד את הדרך בשלב כלשהו, הוא גיבור טרגי שרק בסוף הסיפור זוכה לסוף טוב.
אמנם כתיבתה של איין ראנד חוטאת בדיכוטומיה, בהצגת הדמויות בשחור ולבן, טובים מול רעים, אנשים אידאליים אל מול אנשים קונפורמיסטים וחסרי אכפתיות, אבל צריך לזכור שראנד בסה"כ עושה שימוש בסיפור כדי להעביר מסר. הקורא חייב להזדהות עם הווארד, שמייצג למעשה את האדריכלים האמריקאים המודרניים בתקופת הזוהר של גורדי השחקים, ולמעשה מייצג אנשים פורצי דרך באשר הם.
כך היו גם האדריכלים שנאבקו על הזכות לתכנן בניו-יורק אדריכלות מודרנית, חכמה יותר, טובה יותר. הם ראו את גל השריפות שפקדו בניינים רבים בסוף המאה ה-19 וגבו חיי אדם והבינו שהם יכולים ליצור שינוי ושעם חומרי בנייה חדישים שעמידים יותר בפני שריפות הם יוכלו להציל חיי אדם. הם בנו גורדי שחקים יפים בסגנון האר-דקו אבל מאחורי היופי הזה הייתה גם חוכמה ופונקציונליות. ידעתם למשל שהסיבה שגורדי השחקים הניו-יורק בנויים בצורת זיגוראת(מדרגות) היא מחושבת מאוד ולא רק אסתטית? היא נובעת מהצורך לבנות לגובה תוך שליטה בכמות הצל שהבניין מטיל על השדרה והבניינים הסמוכים.
האדריכלים האלו רצו להתנער מהמאפיינים האדריכליים של ימי הביניים והרנסנס שכבר לא היו מותאמים לצרכי המאה ה-20 וליצור משהו חדש וטוב יותר שהפך לימים את ניו-יורק למה שהיא כיום.
כשהתחלתי את לימודי האדריכלות בגיל 21, לא הבנתי שלהיות מהסוג הראשון של האדריכלים, כמו הווארד, כמו האדריכלים המודרניים של ניו-יורק, משמעו שאשלם מחיר יקר. לא ידעתי שבמשך 5 שנות לימודים, הסטודנט מוצא עצמו כל פעם מחדש מנסה לשכנע את המורים שלו בסטודיו שהמציאות דורשת שינוי, שיש ילדים בעולם שחיים אחרת – שלומדים בבתי ספר שמעודדים יצירתיות וסקרנות, שמשחקים בגני ילדים אחרים ממה שקיים בארץ, שמתוכננים טוב יותר, שלא צריך להשלים עם איך שבתי הספר וגני-הילדים בארץ מתוכננים כגזרת גורל.
לי היה ברור שדרוש שינוי כי האהבה שלי לאדריכלות של מוסדות חינוך התחילה כילדה כשחזרתי לארץ משליחות בלונדון והבנתי שיש הבדל של שמים וארץ בין פה לשם.
לפעמים כשאני מוצאת את עצמי, גם כיום מסבירה לכל מיני 'פיטרים' סקפטיים למיניהם למה מוסדות החינוך הקיימים בארץ לא מתאימים לצרכי הילדים במאה ה-21, אני מזכירה לעצמי שלפני מאה שנה, גורדי שחקים היו נחשבים לעוף מוזר ועוד מאה שנה זה יהיה ברור מאליו שמוסדות חינוך צריכים להיות מתוכננים אחרת וזו תהיה המציאות של הנכדים שלנו, אם רק נפעל ונייצר את השינוי הזה כיום.
איך נראה גן ילדים זוכה פרסים בניו-יורק?
אתם מוזמנים לקרוא על זה במאמר הבא שלי.
